לאחרונה התקיים טקס הסיום של "קורס קצונה נבו", המיועד לאנשים בעלי מגבלות רפואית, במסגרתו סיימו את הקורס 30 אנשים שכל אחד מהם נמצא בקורס עקב סיבה בריאותית אחרת. הקורס הוא קורס קצינים לכל דבר אשר מותאם לצורכיהם.

אחת ממסיימי הקורס היא לי סלוצקיריץ, מרעות במקור.

לי סלוצקיריץ. צילום: דובר צה"ל

סלוצקיריץ, נשואה ובת 28, מספרת: "רעות הוא יישוב עם מוטיבציה גדולה לשירות משמעותי. רמטכ"לים באו משם. החלטתי שאני רוצה לעשות שירות משמעותי ובגלל זה הלכתי לעתודה".

סלוצקיריץ התגייסה באוקטובר 2009 למחזור א' של מסלול צמרת  (עתודאי לרפואה) ועשתה תואר ברפואה באוניברסיטה העברית. היא כבר שנתיים בצה"ל, היתה רופאת יחידה בבסיס רמון ועכשיו היא רופאת יחידה בבטר ניצנים.

היא התחילה את המסלול כחיילת רגילה ובגיל 19 אובחנה כחולת קרוהן, ולכן עברה ועדה רפואית ועברה להתנדבות. על כך היא מספרת: "מאוד פחדתי שיהיו לי בעיות עם התואר אבל לא היו בעיות, רק שינו לי את הפרופיל. מלבד הקורס קצונה שאותו אני משלימה 'באיחור קל'".

הבשורה על המחלה היתה קשה?

"הייתי בסדר עם המחלה מרגע האבחון. היה לי  קשה שלא ידעו מה יש לי בהתחלה. הגישה שלי היא שלכל אחד יש את השק שלו. אצלי זה קרוהן, אצל אחר זה בעיות בבית, בעיות חברתיות וכו'. כל אחד עם השק שלו . אני לא מרגישה חריגה בחיים שלי, אני לא חושבת שיש בקורס חריגות אלא התאמה. הקורס קצונה תופר את הפערים".

 העתודאים יוצאים אחרי הלימודים לבה"ד 1. סלוצקיריץ מספרת: "היציאה לקורס זה חלק מהמסלול אבל זו סגירת מעגל עבורי. יש לי כבר פקודים. אני מסיימת את כל מה שבאתי לעשות".

איך המחלה משפיעה על היום יום?

"יש במחלה יתרון. מהבחינה שאתה רואה את הצד השני, אני גם מטפלת וגם מטופלת. אני מבינה ומאוד קל לי ללוות אנשים עם מחלות, אני מבינה איפה זה נוגע. המחלה מגבילה אותך אבל היא לא צריכה לנהל אותך.

"יש פה הרבה אנשים שיש להם התמודדויות שונות, יש כאלה שנלחמו כדי להגיע לנקודה הזו. מאוד קשה להתקבל לפה, הדרך לא באה בקלות. מי שפה כנראה שיש לו יותר מוטיבציה גדולה יותר להגיע לקורס מאשר קצין רגיל. יש המון תנאים ופגישות כדי להיכנס לקורס קצונה . אני רואה את קורס קצונה נבו כהתאמה לתוך הסיטואציה".