בדרך לתפוס רכבת לפרדס חנה־כרכור ראיתי בצד השני של הרחוב התקהלות. עוד מטר ועוד צעד ואחרי מעבר החצייה נעמדתי ליד קבוצת אנשים שרכנו מעל צעירה ששכבה על הגב בלי לזוז. הם שמרו בשבילה על נתיב אוויר ודיברו בקולות נמוכים. אחת הנשים ניגבה לצעירה, שהייתה בהכרה מלאה, את המצח. "יהיה בסדר", ליטפה אישה אחרת את זרועה של הצעירה והמשיכה לשלוח אליה פרפרי מילות הבטחה. "יהיה בסדר, אל תדאגי". עד שהמשטרה והאמבולנס הגיעו סיפרו לי מה קרה. הצעירה ראתה את האוטובוס שלה עוזב את התחנה והתחילה לרוץ אחריו. משהו הסתבך והיא נפלה על הגב. הנהג עצר את האוטובוס, הוריד את הנוסעים, ורובם מיהרו לצעירה, ממאנים לעזוב אותה ככה. גם אני התקשיתי ללכת משם.

אל הרכבת שלי הגעתי בשנייה האחרונה, ועד שירדתי ממנה לא עזבה אותי תמונת האנשים העוטפים את הצעירה ששכבה על המדרכה. הם לא מכירים אותה, היא לא יודעת מי הם, אבל הם מסמנים לה שהם יחד בזה, שהיא לא לבד. מחוץ לתחנת הרכבת בפרדס חנה־כרכור עמדו כמה אנשים. בתוך כמה דקות באו לאסוף אותם והתחנה התרוקנה. במשך זמן רב ניסיתי להזמין מונית, מתבאסת מזה שאני מאחרת להגיע למתנ"ס ברחוב הבוטנים. בשעה 20:00 כבר עמדתי לבד מחוץ לתחנה, קצת אובדת עצות. מונית הגיעה פתאום ונעצרה. מהחושך התקדמה אליה אישה שלא שמתי לב שהיא שם. היא פנתה אליי: "לא משנה לאן את צריכה, תעלי איתי. אני רואה שאת לא מכאן ולחוצה". קו מאוד־מאוד מסוים התחיל לחבר את אירועי הערב זה לזה.

× × ×

באתי לפרדס חנה־כרכור בגלל פסטיבל התרבות "דרך הנדיב" שיתקיים כאן בעוד שבוע (14–16 בנובמבר). זה פסטיבל צעיר. השנה תהיה בסך הכול הפעם השנייה שלו. הוא חלק מפסטיבלים מקומיים קטנים לאורך ולרוחב ישראל שלא מחכים לרשויות ולגופי תמיכה גדולים או למדינה כדי לקיים אותם, אלא מוצאים את הכוחות הקיימים ומפיקים ומארגנים לבדם. מה שהאנשים רוצים שיהיה - יהיה. מה שהם מוכנים לעשות - יקרה.
בפסטיבל דרך הנדיב (שנקרא כך בגלל הרוח שלו ובגלל שזה השם של הרחוב הראשי בפרדס חנה־כרכור) יקיימו התושבים במשך סוף השבוע הבא מעל 300 אירועי אמנות ותרבות בבתים הפרטיים שלהם, במבני ציבור ובמרחב הפתוח. כל האירועים יתקיימו בהתנדבות, או כמו שקוראים לזה כאן בצוות ההפקה (כי אין הנהלה): "במחווה של נדיבות ויצירתיות כלפי הקהילה המקומית וגם כלפי כל מי שירצה להגיע מבחוץ". מי שמתנדב לקיים אירוע (ואירוע הוא שם קוד לטווח אדיר של אפשרויות. למשל, שעת סיפור מיוחדת על דמותו של בישופפאפאו מהפולקלור הברזילאי או סדנת אלתור נגינה ושירה על פסנתר, סדנת ריקוד, הקרנות של סרטים מקוריים ועוד ועוד. אפשר להתעדכן באתר של הפסטיבל) אחראי לדאוג גם לכיבוד (לא בכלים חד־פעמיים), לניקיון של המקום ולמימון.

× × ×

סילבר־מרת בחורשה. צילום: גבריאל סילבר-מרת

בדרך לאוהל היורט של שרון סילבר-מרת (55), הסטודיו שלה, אנחנו נוסעות מסביב לחורשת קק"ל בשכונת נווה אשר בפרדס חנה (מי שמגיע מבחוץ יכול לכתוב ב־Waze גן וייל). זאת חורשה קטנה יחסית שאפשר לראות מקצה אחד את הקצה השני שלה. עכשיו העצים והספסלים במראה של סתיו, אבל יממה לפני הפסטיבל תשנה החורשה הזו, את פניה. שרון משחררת את ההגה מיד אחת ומוציאה אותה מהחלון. העיניים שלי עוקבות אחרי האצבע שלה שמסרטטת את המראה הצפוי של החורשה אחרי שהיא תתלה משפטים בין העצים ועל הספסלים. אי אפשר שלא להיסחף אחרי הדיבור שלה. חרישי ופואטי. "את כמו משוררת", אני אומרת לה והיא צוחקת ואחר כך אומרת: "בדיוק לפני שנה התחלתי לכתוב שירים למגירות".

× × ×

לאירוע של שרון קוראים "דברים שקרו במקומות שקרו בהם", והרעיון שלה מתוק, חכם ומקורי. סילבר־מרת, בובנאית במקצועה, בחרה מתוך פוסטים שכתבו תושבי פרדס חנה־כרכור בפורומים קהילתיים, ובמיוחד באתר שכונת נווה אשר, על החורשה הזאת. משפטים של יום־יום, משפטים שנכתבו ונשכחו דקה אחרי שהשאירו סימני אותיות. "אני הייתי רק צריכה לשלוח ידיים פנימה אל הקרביים של הפוסטים האלה ולדלות את המשפטים", היא אומרת, ובתוך רחם היורט אני עוצמת לשנייה את העיניים וממש מדמיינת אותה אוספת אליה מילים ומשפטים שחלקם תלויים עכשיו מסביבנו עד שיעברו לחורשה.

מאיפה בא הרעיון?
"אחרי הבחירות המקומיות בשנה שעברה נשארו במרחב הציבורי המון־המון מודעות. חשבתי שראוי שנמחזר אותן והתחלתי לאסוף. עוד לא ממש ידעתי מה לעשות איתן. קצת לקחתי להצגות בובות. אחרי פסטיבל דרך הנדיב הראשון היו לי מחשבות שצריך להפוך אותו ליותר נראה במרחב הציבורי כי חלק מהאירועים מתרחשים בבתים פרטיים. את המשפטים שייתלו על העצים והספסלים אני כותבת על הצד הנקי של המודעות. בהתחלה חשבתי לכתוב ולגזור את השירים שאני כותבת, אבל לאט־לאט הבנתי שאני רוצה לשקף את מקומה של החורשה בחיי התושבים בשכונה והתחלתי לחפש את המשפטים שהם כתבו עליה".

על השולחן במרכז היורט היא פורסת חלק מהמשפטים שכבר נגזרו והוכנו.
"חשוב לי להגיד שכל האנשים נתנו לי אישור להשתמש במשפטים שהם כתבו. ממש שמחו".

את יכולה לתת דוגמה למשפטים?
"יש שיחה שלמה על ינשוף בחורשה שהפכה למשפטים שעוד לא מוכנים. ישנו המשפט שמישהו כתב: 'אני תמיד מעדיף בדרך הביתה לעבור דרך חורשת קק"ל בשביל ליהנות ממבט על ההרים שבקצה (אלו הרים אלה)'. ישנו המשפט: 'טוב, הרגע ראיתי כוכב נופל בשמים של נווה אשר'. עוד משפט הוא 'הקלקרים שבוואדי עכשיו בטלוויזיה! איזה שכן השתתף בתוכנית של רוני קובן והם צילמו בקק"ל ואיך זה ששכנים לא מכירים?' יש עוד הרבה. מכל המשפטים האלה נבנית תמונה מיוחדת של החורשה ושל השכונה".

× × ×

מאוחר בלילה אני שוב ברכבת לתל אביב. כל הקו המסוים שנקודות שלו סומנו במהלך השעות האחרונות הושלם.